טקס הענקת תארים לבוגרי מחזור 2018

 

"נגיד המרכז הבינתחומי אודי רקנאטי, יו"ר הדירקטוריון פרופ' אמנון רובינשטיין, מכובדי ראש העיר הרצליה, משה פדלון, הפרובוסט, פרופ' אלכס מינץ, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרון ברק, מנכ"ל הבינתחומי וסגנית נשיא, ד"ר איילת בן-עזר, סגני הנשיא, נכבדי הדיקאנים, חברי סגל האקדמי, ראשי מכונים, חברי הסגל המנהלי, חברי הדירקטוריון, אורחים, ובעיקר – כלות וחתני הטקס הזה, בוגרי הבינתחומי! ברוכים תהיו!

 

אני מקדם בברכה את בני המשפחה של הבוגרים הנמצאים איתנו ביום המיוחד הזה. כולכם ליוויתם את הסטודנטים בדרך הלא פשוטה של מהלך הלימודים. סייעתם, תמכתם ברגעי משבר וויתרתם על שעות ארוכות של קשר ושיתוף לטובת המאמץ הלימודי. למשפחות, ידידיי הבוגרים, מגיעה הבעת תודה מצדכם.

 

ברכה מיוחדת לבני המשפחה של בוגרי בית הספר הבינלאומי על שם רפאל רקנאטי. באתם ממדינות שונות בעולם וזאת במיוחד כדי להיות איתנו באירוע היום. אני מודה לכם על האמון, על כך שהפקדתם בידינו מרחוק את היקרים לכם מכל. כל הכבוד!

 

אני רוצה לספר לכם על הצריף שמשמש אותי כלשכת הנשיא. לצריף הזה נכנסתי ביוני 1994, ממש לפני 25 שנים, ומאז אני מתפקד ממנו. זה לא היה צריף מפואר, למעשה הוא היה מוזנח, אבל זה היה הצריף היחיד שעוד היו לו חלונות ודלת. בסיס הנ"מ עבר לנגב שנה וחצי לפני שנכנסנו אליו. המקום הזה היה הרוס כולו, קוצים עד כמעט גובה הברך, ו-"פינת החי" במקום כללה עכברים, חתולים, חולדות, מספר נחשים ומדי פעם ביקור של שועל. מתוך הצריף הלוהט (מי בכלל חשב על מיזוג אוויר) ניהלנו, אנשי ראש העיר לנדאו ואני, את המרוץ בן שלושה וחצי החודשים של הכשרת המחנה הצבאי המפורק לקליטת סטודנטים לתחילת שנת הלימודים, וממשרד שהיה שייך לרבנות של הרצליה התחלנו לרשום את המועמדים.

 

מה היה לנו? יותר נכון להבהיר מה לא היה לנו. לא היתה לנו סמכות להעניק תארים אקדמיים, לא היה לנו כסף, והסתבר גם שההבטחה של העירייה להקנות לנו חכירה לא יכולה הייתה להתממש בשל התנגדות מנהל מקרקעי ישראל.

 

מהצריף שלי עד לתמונת האלפים בטקס המרהיב כאן הערב צעדתי בסך הכל עשרות צעדים, אבל ההליכה משם לכאן סימלה עבורי מהלך מרתק וקשה בן 25 שנים. כן, דווקא השנה, יחד איתכם, בוגרים ומשפחות, אנחנו יכולים לחגוג ניצחון. אל מול המסע המכוער של האוניברסיטאות שרצו למנוע מאיתנו סמכות להקנות אפילו תואר ראשון – השנה קיבלנו אישור כמוסד להקנות תארי דוקטורט; אל מול שנים של התנשאות והשמצות של הממסד האקדמי העניקה לנו השנה המועצה להשכלה גבוהה פרס בשל תרומתנו הרוחבית והמשמעותית לקידום כלל מערך ההשכלה הגבוהה בישראל; למרות שהבינתחומי הוא מוסד ללא כוונות רווח, הצליחו האוניברסיטאות, המסובסדות במיליארדי שקלים, למנוע מאיתנו, ולמעשה מהסטודנטים שלנו, כל סיוע כספי. אבל הם לא הצליחו לחסל את התחרות ובשעה שמספר הנרשמים לאוניברסיטאות ירד, הרישום לבינתחומי עלה.

 

וכן, אנחנו נמצאים בסקרים בלתי תלויים, שנה אחרי שנה, הרבה לפני האוניברסיטאות בשביעות רצון של הסטודנטים, תחומי המחקר שלנו מתרחבים ואצלנו לומדים סטודנטים מחו"ל לתואר מלא מ-90 מדינות במספר מוחלט יותר מאשר כל אוניברסיטה בישראל.

 

ממוסד שמשרד המשפטים הדביק לו, שלא כדין, תואר מוקצה של מכללה חוץ תקציבית – הכריזו השנה שר החינוך ויו"ר המועצה להשכלה גבוהה, נפתלי בנט, ויושבת ראש ות"ת פרופ' יפה זילברשץ, שהבינתחומי יהיה האוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל.

 

המסע בן 25 השנים, מהצריף הראשון לחגיגה היום היה רווי מכשולים; והיו אכן רגעים שחשתי כאילו כל פקידות ישראל ויועציה המשפטיים התייצבו נגדנו. אבל היום, העיקר הוא לשאול מה ניתן ללמוד מסיפור הבינתחומי ומה הלקחים שאנחנו יכולים לשאת איתנו מכאן ולעתיד.

 

ביום 11 במאי 1994 בטקס מועט משתתפים שנערך בגינת "בית הראשונים" ליד הבניין הישן של עיריית הרצליה, הקראתי את ההכרזה שניסחתי על הקמת המרכז הבינתחומי. הנוסח המקורי של ההכרזה תלוי מאז ועד היום בפינת ההמתנה בכניסה לצריף שלי. אני בטוח שמי ששמע אותי מקריא את ההכרזה, גם אם היה מוכן קודם לכן לתת לי ליהנות מהספק כאדם החסר קשר למציאות, השתכנע סופית שבמקרה הטוב אני אדם הזוי. וכך נפתחה ההכרזה:

" היום, א' בסיון התשנ"ד (11.05.94) אנו….. מניחים יסודות לאוניברסיטה שתקום בעיר הרצליה", שימו לב, אוניברסיטה, לא פחות, ובהמשך: "אוניברסיטה שתטפח את חירות המחשבה, המחקר וההגשמה האישית, אוניברסיטה שתחתור להכשרה בינתחומית, תטפח את המצוינות המדעית והמקצועית ותקנה לתלמידיה רקע תרבותי רחב וראיה לאופק הבינלאומי." עוד קבעה ההכרזה שהאוניברסיטה "תגלה רגישות לצדק חברתי" ותהווה "בית לעיון, מחקר, הגות ולימוד לתושבי ישראל, בני האזור ולצעירים מתפוצות העם היהודי".

 

מלכתחילה קבענו את פונקציית המטרה ופעלנו בנחישות להגשמתה. לא באנו להקים עסק לשם רווח כספי, לא באנו ליצור כוח פוליטי ולא באנו לשרת שלטון לשם תמיכה כלכלית, היה לנו חלום והייתה תחושת שליחות, באנו לחנך את מנהיגות העתיד של ישראל.

 

המרכז הבינתחומי נוסד למען הסטודנטים, למען ההגשמה האישית שלכם, כפי שנקבע בהכרזה, ולשם כך קבענו שיש לטפח את חירות המחשבה. כמוסד אקדמי אנחנו מקנים לכם ידע, ויותר – יכולת לנתח נושא למרכיביו; אבל גם לדעת לתכלל, להבין וליצור השקפה ותיאוריה. אולם, העיקר הוא חרות המחשבה. לא לקבל דברים מבלי לחשוב עצמאית, להעביר ביקורת, לא להיכנע לפופוליזם תקשורתי או של רשתות חברתיות, ולא לסגוד למנהיגות כריזמטית. יכולת הביקורת – מובילה ליצירתיות, למחשבה עצמאית, וזו מביאה אותנו ליזמות כלכלית או חברתית, יזמות המאתגרת את הסטטוס-קוו ומשנה אותו. המסר שלי אליכם הוא האמינו בעצמכם, לא רק בחשיבה יוצרת, אלא בעוצמת היחיד לקבוע מטרה ולצאת להגשים אותה במציאות. אם לא הייתי חושף עצמי לסיכונים – המרכז הבינתחומי לא היה קם. אני קורא לכם לפעול בשיקול דעת, אבל לא לתת לפחד מסיכון להקפיא אתכם ולמנוע עשיה.

 

ברור שלא די בקביעת מטרה. כבר בהכרזה על הקמת המרכז הבינתחומי, קבענו את היסודות להגשמה. ציינו את ההכשרה הבינתחומית, המצוינות המדעית והמקצועית, והראיה לאופק הבינלאומי. שלושת העקרונות הללו, בוודאי במשמעותם אצלנו, היוו חידוש בעולם האקדמי הישראלי.

 

מציאות החיים מורכבת מכדי שניתן להתמודד עם אתגרים על בסיס הכשרה חד-ממדית. לפיכך, חיברנו תחומי לימוד, הקנינו תארים משולבים וטיפחנו ידע בינתחומי. החשיפה ומתודולוגיות חשיבה שונות הביאה להרחבת אופקים ועודדה יצירתיות. לצד ההוראה האקדמית הבינתחומית ראינו לנכון, בשונה ממוסדות אחרים, לצייד אתכם בידע מעשי מגוון, כלים חיוניים לעולם המעשה .

 

מהיום הראשון פעלנו לחשוף אתכם לאופק הבינלאומי. עתידה הכלכלי של מדינת ישראל, מדינה המוגבלת ביכולת הסחר עם שכניה, מותנית בחדירה לשווקי העולם. לא הסתפקנו בלימוד שפות, חשיפה לאורחות מסחר והכרות עם התפתחויות טכנולוגיות בעולם, אלא הפכנו את הבינתחומי לאוניברסיטה בעלת ממד בינלאומי, שבה לומדים באנגלית כאלפיים וחמש מאות סטודנטים מ-90 מדינות בעולם. נוסף על החשיפה לתרבויות השונות בקמפוס, נהנים הסטודנטים שלנו מחילופי סטודנטים עם כ-100 אוניברסיטאות מובילות ברחבי תבל ומסעות לימודים מתקיימים בארצות-הברית, גרמניה וסין.

 

הייחוד של הבינתחומי בקשר בין הסטודנטים למוסד. מתחילת הדרך נוצרה ביננו שותפות שהתאפיינה באמון הדדי, דיאלוג מתמשך ומקום נרחב ליזמות סטודנטיאלית. "האוניברסיטה מושתת על האנושיות" ציטטנו בהכרזה את הרצל בספרו "אלטנוילנד" – ואכן זה בסיס ה-DNA הייחודי של המוסד, שמחת החיים שבו והצלחתו.

 

העולם שתפעלו בו משתנה במהירות. הקידמה ומהירות השינויים מייצרים כבר עכשיו פערים משמעותיים בחברה הישראלית ובכל העולם, וזה ילך ויחריף. יהיו כאלה שיגלו יזמות ויצירתיות ויהיו חלק מהשגשוג, ואילו אחרים יאבדו את מקום העבודה ויישארו מאחור. העולם שבפניכם אכן מאתגר ולא פשוט, אבל אתם מוכנים לקראתו יותר מאחרים. אנחנו רואים את עצמנו כאוונגרד אקדמי החייב ליצור דפוסים העונים למהפכה הטכנולוגית האדירה השוטפת את כל מסגרות חיינו. היינו הראשונים ללמד יזמות והראשונים להקים בית ספר ליזמות. פיתחנו דיסציפלינה אקדמית חדשה של לוחמה בטרור והגדרנו מחדש את לימודי התקשורת הכוללים היום לימוד טכנולוגיות של תקשורת עם רובוטים וחפצים. בית הספר שלנו לקיימות מתמודד לא רק עם בעיות קרקע, מים, זיהומים ומזון, אלא עם סוגיית העיור הקשה. בית הספר למשפטים, למשל, עוסק בכל הטכנולוגיות החדישות ומעצב הסדרים משפטיים ורגולטוריים שיתאימו לעולם החדש. בית הספר למנהל עסקים ולכלכלה מאמצים את השימושים ב-Big Data ואילו הפסיכולוגיה מחוברת למעבדות מתקדמות בחקר המוח ובית הספר למדעי המחשב עוסק, בין השאר, בביו-אינפורמטיקה, ראייה ממוחשבת, סייבר ובינה מלאכותית. הפעילויות הבית-ספריות שמניתי, ורבות אחרות, משולבות ביניהן במיטב המסורת הבינתחומית שלנו, ויחד נוצר כאן מרכז חדשנות ייחודי המעצב מחדש את תחום מדעי החברה. על הבמה הזאת יושבים עשרות חוקרים מעולים וראשי צוות מנהלי מסור, אלה המורים והצוותים שליוו אתכם בשנים האחרונות ועשו כל שיכלו כדי להכשיר אתכם לזמן המורכב הזה. מגיעה להם הבעת תודה והערכתכם!

 

השליחות החינוכית שלנו מתמצית בשתי מילים: חירות ואחריות. לצד חרות העשייה שלכם, אתם נושאים באחריות למי שלא יכול לעזור לעצמו ולקיום המדינה וערכיה.

 

אני מבקש בערב המיוחד הזה לספר סיפור אישי. אמי התייתמה בגיל צעיר ועלתה לארץ בגיל 14. חייה היו קשים והיא שכלה בן במלחמת יום הכיפורים. בצוואתה כתבה האמא שלי: ידעתי להתגבר על משברים גדולים וקטנים, שלדאבוני לא חסרו… אבל, תדעו שראיתי את ייסוד וקיום המדינה, את בנייתה ועל זה שהייתי חלק ממנה קיבלתי את מלוא סיפוקי. אני נושא עמי חוויות שונות אך מעולם לא חדלתי לראות במדינת ישראל נשוא נאמנות חיי. מה שביטא עבורי ובני דורי את תמצית מהות המדינה – הופיע בהכרזת העצמאות.

 

בתקנון האתי שלנו קבענו שהמרכז הבינתחומי הוא מוסד ציוני ברוח עקרונות הכרזת העצמאות. ראיתי את הניסיון להעביר לכם את המחויבות לערכי הציונות כהגשמה בין-דורית. הכרזת העצמאות היא המסמך השני בחשיבותו בתולדות העם היהודי, רגע מכונן שנולד בעיצומה של מלחמת דמים. הכרזת העצמאות כוננה את המדינה היהודית, קבעה את זכותה להגן על עצמה והכריזה על קיבוץ הגלויות. ההכרזה כללה גם את ההצהרה הערכית: "מדינת ישראל… תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה… תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, ומצפון…" לאחרונה נחקק חוק יסוד: חוק הלאום. הכוונה היתה טובה – לחזק את הכרזת העצמאות, אבל ברגע האחרון היה אדם אחד שעשה עסקה עם מפלגות החרדים וחוק הלאום התעלם לחלוטין מהכרזת העצמאות וערכיה.

 

העיוות של חוק הלאום היווה התחלתה של ההסתערות על בסיסי הדמוקרטיה הישראלית. המשטרה והמפכ"ל, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה – כולם הואשמו ברדיפת ראש הממשלה כדי להחליף שלטון. עיקר ההתקפות כוונו כנגד בית המשפט העליון. ביטויי שנאה קבעו שהבג"צ הוא אויב העם בדומה לחמאס, חיזבאללה ואיראן. יוזמות חקיקה באו לשלול סמכויות מבית המשפט העליון ושר המשפטים הנוכחי הציע לפסול פסקי דין שלא יראו לשלטון.

 

אני נפרד מכם היום. אני מרגיש שאעשה שקר בנפשי אם לא אחלוק איתכם את הערכתי שאנו עלולים לעמוד בפני סחף שישנה את כללי הדמוקרטיה ששימשו אותנו מאז קום המדינה. עלינו להישאר נאמנים לאותה מדינת ישראל שלמענה נלחמנו ועמלנו כל חיינו. לפני היווצרות קרע בעם – חשוב שנשמיע את קולנו בקול רם וברור.

 

הפסיפס האנושי של בוגרי הבינתחומי כולל את דוברי כל השפות הנפוצות בעולם, בני העדות השונות בישראל, יהודים, מוסלמים ונוצרים. אזרחים של 90 מדינות, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים יותר. אנשים הנושאים עמהם מסורות וסיפורים אישיים שונים. כולכם חברתם יחד במשך השנים לקבוצה ייחודית של בוגרי הבינתחומי. לכם החרות האישית והאחריות לעתיד כולנו.

 

אני מלא גאווה על ההישגים שלכם, על עוצמות הרצון והאמונה – אני בטוח בעתידכם ואנחנו נהיה כאן עבורכם תמיד.

 

עלו והצליחו

 

 

לצפייה בנאום המלא: