מדינה יהודית ודמוקרטית / נאומים

לפני חודש, בקור המקפיא של פולין, עמדנו, מאה סטודנטים, בוגרים ואנשי סגל של הבינתחומי, לפני אנדרטת מרד גטו ורשה. באחת ניצבו בעיני רוחנו קרונות הרכבת היוצאים מהגטו למסע חד-כיווני ותמונת ההולכים לקראת סופם באושוויץ ובמיידנק. יתגדל ויתקדש – אמרתי שם – לזכרם של הרבים שלא הספיקו אפילו לשאת את התפילה כפרידה מאהוביהם. קריאת האמֵן של הסטודנטים איחדה את כולנו ברחבת הענק הריקה של אותו יום שישי בחודש נובמבר האחרון.

הכוח מבוזר ביותר בחברה שלנו ויש בכך היבט חיובי. לעומת זאת, קיים רוב מובהק על פי שני המבחנים האחרים. קיים רוב אתני-תרבותי ברור בחברה הישראלית. רוב האזרחים מגדירים עצמם יהודים, בין אם הסיבה לכך דתית, לאומית, תרבותית-היסטורית או אחרת. הזיקה ההדדית קשה לעיתים להגדרה ולהסבר, אך היא קיימת, ומכאן גם שאיפת היהודים לחיים משותפים, ריבונות ושליטה עצמית על גורלם ועל כבודם.

מדינת ישראל מצויה בתקופה קשה. מבית נחשפת שחיתות שלא ידענו כמותה בעבר, האלימות גוברת והעוינות בין השסעים בחברה הפכה למציאות. דרישות לצדק חברתי מתגברות ומנגד יזמים ישראלים נוטשים בטענות שונות. בזירה הבינלאומית מתחזקת תנועת החרם על ישראל, באירופה קיים זרם חזק של דעת קהל עוינת ובארה"ב ניכרת אירוזיה באהדה לישראל. המשך תופעה זו עלול לגרום בסיום העימות הבא לקשיים בחידוש מלאי צבאי, סנקציות כלכליות והליכים משפטיים.

19 שנה חלפו מאז פטירתו של אריאל רוזן-צבי והוא בן 52 שנים בלבד. לולא נפטר היה, אני מניח, מגיע לבינתחומי לאחר פרישתו לגמלאות מתפקידו כשופט בית המשפט העליון וכאן היה פוגש את פרופ' משה הלברטל ופרופ' ישי בר, איתם היה לו מכנה משותף, וכאן הייתי יכול להמשיך איתו את הדיאלוג החוקתי שנפסק לפני שנות דור ויותר.

אנחנו מדברים היום על אמנון ועוסקים באדם שייצג את הטוב שבקבוצת דורנו; אותה קבוצה שנולדה זמן קצר לפני קום המדינה ועוצבה בשנותיה הראשונות של ישראל. בני הקבוצה, במסלול פרישה, נעלמים אחד אחד מעל פני העשייה. עם לכתו של אמנון, ראוי לשוב ולדבר על מסלול חייו וערכיו, מסלול המבטא את מורשת הדור ותקוותיו.

את רבין פגשתי לראשונה כחלק ממחזה כמעט סוריאליסטי בראשית שנות ה- 60 בחדר אוכל קצינים, צנחנים, גדוד 890. הרמטכ"ל צבי צור (צ'רה) וסגנו יצחק רבין הוזעקו על ידי המג"ד אריק רגב לאחר שכל קציני הגדוד הודיעו שהם פורשים מצה"ל. אני זוכר את ברזאני (היום צבי בר) זורק את הכומתה האדומה בזעם על הרצפה, דוביק תמרי ואחרים מדברים בנחישות שקטה, והכל בגלל שפעולת תגמול שנייה ברציפות ניתנה לגולני ולא לצנחנים. לצ'רה הרמטכ"ל לא התייחסו. רבין בקולו העמוק והאיטי השתיק את כולם. כולנו קיבלנו את מנהיגותו. דגלי המרד קופלו מייד.

אנחנו מעניקים היום את ההערכה הגבוהה ביותר של המרכז הבינתחומי לפרופ' דרשוביץ. בעוד דקות אחדות יוקראו כמקובל הנימוקים להענקת התואר. אבל, מכיוון שהאולם מלא בסטודנטים, חשוב להדגיש את הדוגמה האישית וההשראה שראוי שתשאבו ממנו. המשך

קריאת עיתונים וצפייה בטלוויזיה בישראל היא משימה קשה – לפעמים קשה מאוד. זה לא שהעולם הגדול רואה בנו רק שחורות, גם אנחנו רואים בעצמנו רק שחורות. עיון בעיתוני ישראל בשנה האחרונה מגלה שאנחנו המדינה המושחתת ביותר בעולם, הפושעת ביותר בעולם, האלימה ביותר בעולם והמפגרת ביותר בעולם. העיתונות מבצעת את תפקידה. היא אמורה להיות "כלב" השמירה של הדמוקרטיה , זהו תפקידה, לדווח, לחשוף, להתריע ולהרתיע. אלא לעיתים נדמה שאנחנו קצת יוצאים מפרופורציות. מרוב שחור בעיניים אין לנו יכולת לראות את האור. ויש, יש הרבה אור!