נאומים

לולא התנגדותו הנחרצת של דוד בן-גוריון, אין ספק שהחוקה היתה מתקבלת. הכרזת העצמאות קבעה כי תפקידה היחיד של האסיפה המכוננת שנבחרה בשנת 1948, הוא כינון חוקה תוך ארבעה וחצי חודשים. עיון בדברי הכנסת מוכיח שרוב מכריע בכנסת היה בעד גיבוש חוקה מלאה ופורמלית.

בשנת 1967 בפרדסים של רמלה, יומיים לפני תחילת המלחמה, חילקו לנו מסיכות גז. השתררה דממה. מעולם לא דיברו איתנו על הנושא ולא התאמנו לקראת מלחמה כימית. הזכרון הקצר היה טעון בתמונות של מצעד אלפי החיילים המצריים בקהיר, איומיו של נאסר, הפניית הגב של דה-גול. עם לבדד במערכה על החיים. עוד לא בן 25, מ"מ של צנחנים במילואים, בטאתי את מה שחשבתי והתחרטתי מיד על דבריי. אמרתי לחיילים, שכיהודי כבוד למות עם נשק ביד.

הדיון הערב עוסק למעשה בסרבנותם של קצינים להישמע לפקודה לשרת בשטחים. אין חולק שסירוב זה מהווה עבירה פלילית. חזקה עלי משנתו של פרופ' רז, כי מבחינה משפטית לא קיימת זכות סירוב. מבחינת המערכת הנורמטיבית – ההתנהגות אסורה. השאלה היחידה היא האם מבחינה מוסרית או ערכית ניתן להצדיק את המעשה.

עשרה ימים אחרי הפסקת האש [במלחמת יום הכיפורים] היתה הארץ כמיובשת. מתוך שרב העצב ובשיחות של לחש גילינו עוד ועוד חברים מבין 3000 ההרוגים. עשרה ימים אחרי הפסקת האש ביקרתי את דוד ווהבה בבי"ח רמב"ם. מין מפגש סוריאליסטי, מתאים, כך נראה היה לי, לסרט רוסי על מלחמת העולם השניה. דוד לא ראה אותי. עיניו היו מכוסות בתחבושות ענק וכך חלקים נרחבים מגופו.

יש רגעים בחיי אומה שבהם על האזרחים לצאת לרחוב. אזרחים שהחמיצו רגע זה מצאו את עצמם בזוועות של משטרים שרמסו את החרות, הרכוש ובסופו של דבר פגעו גם בנפש.

היום מתרחש רגע כזה.המשך

באנו לדבר על הפגיעה, על החובה ועל השלום.המשך

ידידים יקרים, במסגרת דיוני חבר הנאמנים אתמול, הסברתי מדוע יוצר המרכז הבינתחומי מהפיכה אקדמית בישראל. התנתקות של המוסד הזה מתמיכת התקצוב השוטף של המועצה להשכלה גבוהה – הקנתה לנו את החרות ליצור אקדמיה אחרת. מאידך, בחרנו שלא לפעול כגוף עסקי לשם רווח. החלטה זו, עם כל קשייה, מאפשרת לנו להקדיש את כל מאמצינו, נטו, לחינוך מנהיגות העתיד של מדינת ישראל ומחקר שיתמודד עם אתגרי החברה. המודל שאנו פועלים לפיו הוא מודל האקדמיה החוץ-תקציבית בארה"ב, כדוגמת הטובות שבאוניברסיטאות: הרווארד, סטנפורד, ייל, שיקאגו, קולומביה ופנסילבניה. הגם שאנו רחוקים מאוד מלהשתוות למוסדות אלה – אני בטוח שעוד בחיינו נגיע לשם.