לכל אחד מאיתנו יש אלבום פנימי; תמונות חיים מעצבות. גם עבורי מלחמת יום הכיפורים הייתה מלאת דם וקירבה למוות. אבל מה שזכור לי יותר מכל הוא רגע שקט כעשרה ימים לאחר תום הקרבות. עמדתי בבית חולים רמב"ם מול מיטתו של יהודה ווהבה. הוא היה חבוש בשתי עיניו – הוא לא ראה אותי. כמו בסרט רוסי של מלחמת העולם השנייה, עמדתי מולו והוא סיפר לי על רגעיו האחרונים של גד אחי.המשך