נאומים

הכוח מבוזר ביותר בחברה שלנו ויש בכך היבט חיובי. לעומת זאת, קיים רוב מובהק על פי שני המבחנים האחרים. קיים רוב אתני-תרבותי ברור בחברה הישראלית. רוב האזרחים מגדירים עצמם יהודים, בין אם הסיבה לכך דתית, לאומית, תרבותית-היסטורית או אחרת. הזיקה ההדדית קשה לעיתים להגדרה ולהסבר, אך היא קיימת, ומכאן גם שאיפת היהודים לחיים משותפים, ריבונות ושליטה עצמית על גורלם ועל כבודם.

המרכז הבינתחומי הצליח למרות הכל. בגלל הרוח היזמית שלו, בגלל החדשנות האקדמית, בגלל התרומה למדינה, ובעיקר בגלל שני גורמים. האחד – הנוער הישראלי שחיכה לבשורה והצביע ברגליים בעד אקדמיה שנבנתה עבורו, חיבקה אותו, ראתה בסטודנטים שותפים והקנתה להם ידע, יצירתיות והכשרה לעתיד

לפני 25 שנה, רבע מאה, יצאנו למסע, מעין מסע לארץ חדשה. היינו שניים, שונים ומחוברים. אני בניתי את המפרשים, אתה את הסיפון, והוספת עוגנים לעת צרה. הריאליזם שלך, הנוטה לפסימיות, יישר את האוטופיזם שלי. יחד יכולנו.

המרכז הבינתחומי לא ביקש ולא קיבל מעולם תמיכה כלשהי מהמועצה להשכלה גבוהה על
זרועותיה. הדרך לבניית המקום הייתה רצופה קשיים ומכשולים שונים, אך המשאבים הכספיים היו
חיוניים לא פחות מהחזון וההגשמה האקדמית. ניתן לומר באופן ברור שלולא תמיכת האזרחים
הישראלים וידידים מחו"ל לא הייתה לנו זכות חיים.

המרכז הבינתחומי נולד מתוך שליחות – שליחות שקיבלתי מהדור שקדם לי, שליחות שקיבלתי על עצמי להעביר לדור הבא.
אני יליד תל-אביב, 1942.
עיצומה של מלחמת העולם השנייה – רומל מאיים בכיבוש מצרים.
מלחמת השחרור – אחוז גדול של הרוגים מכלל האוכלוסייה, והסיכון גדול ביותר למחיקת שארית הפליטה.
המלחמה ההיא הייתה ממש "הקרב האחרון", שאם לא ננצח בו – לא יהיה יותר קיום לעם היהודי. בניית מדינה – שדרשה את כל ההתנדבות, הנכונות לוותר על אמביציות אישיות ועשייה לביתך – שהתקדש למפעל התקומה.
תקומה, שארית הפליטה, כיבוש השממה, ביעור הבּערוּת, הסיבוב השני, צנע, הגשמה קיבוצית, סולידריות, ציונות – כל אלה היו מונחים מעצְבִים של שנות ה- 50 של המאה שעברה.

נהדר היה לראות אתכם היום ממלאים את הקמפוס בתחושת התחלה חדשה. אני רוצה לומר לכם כי ההתרגשות היא גם שלנו. מחכה לכם, לדעתי, אחת התקופות היפות של חייכם, הרפתקה של רכישת כלים, דרכי חשיבה, הכרת עולם והשקפה וחברויות שילוו אתכם שנים רבות ושבמקובץ יכינו אתכם לאתגרים של חייכם.

בכנס הרצליה האחרון דיבר נשיא המדינה רובי ריבלין על ארבעה שבטים בחברה
הישראלית, המנותקים זה מזה: חילוני ליברלי, דתי לאומי, חרדי וערבי. שני השבטים –
האחרונים יהוו בקרוב מחצית מאוכלוסיית המדינה. בהתרחקות בין השסעים ובהעדר מכנה
ערכי משותף, ראה הנשיא בצדק איום על החוסן הלאומי.