קריאת איפוס

דברים בפתח כנס הרצליה ה- 15

7.6.15

פרופ' אוריאל רייכמן

פרופ' אלכס מינץ, ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה ויו"ר כנס הרצליה, מר משה פדלון, ראש העיר הרצליה, פרופ' בועז גנור, דיקן בי"ס לאודר לממשל וראש המכון ללוחמה בטרור. אורחת הכבוד גב' קטלין קנדי טאונסנד והדובר המרכזי בפתיחת כנס הרצליה ה- 15, היועץ המשפטי לממשלה, מר יהודה ויינשטיין.

מדינת ישראל מצויה בתקופה קשה. מבית נחשפת שחיתות שלא ידענו כמותה בעבר, האלימות גוברת והעוינות בין השסעים בחברה הפכה למציאות. דרישות לצדק חברתי מתגברות ומנגד יזמים ישראלים נוטשים בטענות שונות. בזירה הבינלאומית מתחזקת תנועת החרם על ישראל, באירופה קיים זרם חזק של דעת קהל עוינת ובארה"ב ניכרת אירוזיה באהדה לישראל. המשך תופעה זו עלול לגרום בסיום העימות הבא לקשיים בחידוש מלאי צבאי, סנקציות כלכליות והליכים משפטיים.

לכאורה קשה להבין העוינות והזעם נגדנו. מזה 15 השנים האחרונות אנחנו מצויים בעיצומה של מלחמת התשה. דווקא לאחר נסיגה ללא תנאי של ישראל מלבנון (בשנת 2000) ומרצועת עזה (2005) התגבר גל האלימות שמטרתו הברורה היא להחליש את כוח העמידה שלנו. בשנת 2000 נפתחת האינתיפאדה השנייה המותירה 1,200 הרוגים, מתוכם 840 אזרחים, שנרצחו במסעדות, אוטובוסים וקניונים. אין מדינה בעולם מוכת טילים כמו ישראל. במדינה החצי שחונה שלנו דומה שאנו מכוסים בטילים יותר מימי גשם. מהצפון, כיסה החיזבאללה (2006) בטילים את ערינו מקרית שמונה, כרמיאל וצפת ועד לעפולה, טבריה וחיפה. מעזה בממוצע כל שנתיים יורה החמאס אלפי טילים על יישובי עוטף עזה ואשקלון ועד תל אביב ובאר שבע. הלוחמים יוצאים לקרבות והאזרחים נסגרים במקלטים כל פעם תחת כותרת אחרת, אחרי "גשמי קיץ" ב- 2006, באו "חורף חם" ו"עופרת יצוקה" ב- 2008, "עמוד ענן" ב- 2012 ו"צוק איתן" ב- 2014. היש מדינה כלשהי שלא הייתה מגיבה בעוצמה על ירי כזה? מאז תחילת מלחמות האזרחים בסומאליה ובאלג'יריה הרגו מוסלמים כמיליון מוסלמים אחרים בסוריה, עיראק, לוב, אפגניסטן, תימן ובמקומות אחרים. היש למישהו ספק שללא יכולת מגן גורל היהודים לא היה שונה?

והנה, למרות שמתקפות ישראל באות כתגובה וכהגנה ולמרות הכרזות שישראל תפסיק את הירי אם הפלשתינאים יחדלו מהאש, מתגברות ההפגנות כנגד ישראל.

מטרת דברַי היא להבהיר שהמסר האמוני, התובע כיום ריבונות ישראלית, ולו גם בפועל, על שטחי יהודה ושומרון, לא רק נוגד את תפישת הציונות אלא גם מכשיל את ישראל בדעת הקהל בעולם. מה שנדרש הוא איפוס המדיניות הישראלית. איפוס הוא ביחס לנקודת מוצא. נקודת המוצא שלנו הוא החזון הציוני. החזון הציוני היווה שינוי מהותי בתולדות העם היהודי. ניתן לראות בוideological disruption , וה- reset חייב להתכייל לנקודת התחלה זו.

על ארבעה עומדת המהפכה הציונית:

האחד – ראיית היהודים כעם ולא כקהילה דתית.

השני –  בניית מערכת של שיבת ציון מאורגנת.

השלישי-           חתירה להקמת "בית לאומי" ולמעשה מדינת יהודים בארץ ישראל.

הרביעי –           חזון של מהות המדינה, חזון המושתת על אדני הלאומיות האירופאית הליברלית ומורשת היסטורית ומוטיבים יהודיים.

אכן במקובץ – הרעיון הציוני הוא מהפכה בחשיבה ובתולדות העם היהודי. יש כאן מיזוג של פתרון לאומי, ברוח הקידמה של סוף המאה ה- 19, לצד זרמים, כנראה לא מודעים, של המשיחיות היהודית. שיבת ציון, חידוש ריבונות היהודית בארץ ישראל, הערגה לחברת מופת – לכל אלה שורשים בכמיהה ובנשמה היהודית. אולם חילון הערגות הללו, הפתרון המעשי, האטרקטיביות כתוצאה מכך לכל חלקי העם היהודי, מאמינים כאפיקורסים, יצר גם מהות שאומות העולם עשויות היו להבין ולהתקשר אליו.

מהי דמות המדינה הציונית?

המדינה היהודית לפי הרצל מעוגנת בתפישה של חברה דמוקרטית ונורמטיבית, מדינה שאיננה תיאוקרטית ואינה כפופה לרבנים אך שומרת על סמלים יהודיים ומסורות יהודיות. הרצל עומד על משמר השוויון. הדרמה המרכזית בספרו "אלטנוילנד" מתרחשת סביב הופעתו בארץ של רב אורתודוכסי, שהתנגד בזמנו לציונות אך עם הצלחתה מגיע לארץ. הרב הזה מקים מפלגה ורץ לבחירות במדינת היהודים (העתידית) תחת הדרישה לשלול את זכות ההצבעה מהערבים. הרצל בונה דמות זו כתמונת ראי של ראש העיר האנטישמי של וינה (ליגֶר) שהעביר החלטה ששללה את זכות היהודים להיות חברי מועצה, עובדי עירייה או לזכות בחוזים עם העירייה. המפלגה הקוראת לשלילת הזכויות מהערבים מובסת כמובן בבחירות ברומן והרב העומד בראשה נעלם מהארץ.

מדינת היהודים לפי הרצל היא חלק מקהילת העמים, פועלת בקידמת המדע והטכנולוגיה, ובעיר העתיקה – כותב הרצל – מוקם היכל השלום הבינלאומי.

כל מי שעוסק בכתיבתם של ז'בוטינסקי ובן-גוריון רואה את הקשר הישיר לחשיבה של הרצל.

בשנות הראשית של המדינה עמדו בפני ישראל שלוש משימות ענק: קיבוץ גלויות, בניין הארץ וחומרת הביטחון "העלולה להחריד לב אריה".

למרות העיסוק במטרות אלה, פוסק בן-גוריון:

"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים".

ובהמשך הוא קובע כי שניים הם מקורות הערכים הללו:

האחד הוא "בייעוד השלום, הצדק והחסד של הנביאים" והמקור השני –"המורשה האנושית האוניברסלית של כל הדורות ושל כל העמים".

ובהמשך קובע בן-גוריון:

"אין לפסוח על גורם עיקרי אחד בשטחי הביטחון – על מדיניות חוץ של שלום. שאיפה נאמנה לשלום עם כל שכנינו, עם כל מדינות העולם… המדיניות הזו גורם חשוב בביטחוננו… שכן גם שכנינו תלויים לא מעט בדעת הקהל בעולם, ובמידה שהעולם כולו יכיר שאיפותיה האמיתיות של מדינת ישראל, בה במידה יגדל ביטחוננו".

מאז מלחמת ששת הימים מתחילה סטייה מהחזון הציוני. צעד אחר צעד – הציונות מתחילה להיות מוטה ללאומנות דתית. הפער בין לאומיות ליברלית ללאומנות בא לידי ביטוי היסטורי, לפי הספרות המקצועית, בגישת אפליה ויחס עוין כלפי מיעוטים בתוך המדינה, שאיפות התפשטות, ראייה של העם כערך עליון מעל ערכים אוניברסליים, ולעיתים קרובות מדי מתלווה לכך הצדק דתי.

האם אנחנו שם? מדאיגות מאוד תופעות שאנו עדים להן בחברה הישראלית, שלעיתים מגיעות לאלימות ואפילו רצח מכוח תפישה לאומנית דתית.

בעולם ראו את המהלך הציוני כצודק וכמוסרי. רבים התפעלו מהעוצמות שהתגלו בעם היהודי והזדהו עם הדרישה של עם נרדף לבית לאומי.

"יש לנו זכות", קובע הרצל בנאומו החשוב ביום 6 ביולי 1896 במועדון המכבים בלונדון, "לפחות בה במידה שיש לאחרים, לדרוש לנו ארץ לקיומנו המדיני. רכשנו זכות זו בייסורים, שאין דומה להם בתולדות המין האנושי. זרם של דם ליווה את מהלכנו בדרך מאות בשנים".

את נאומו סיים:

"ארץ אבותינו עודנה קיימת, אין היא שוכנת על קרקע הים… ואפשר שביום מן הימים, ביום יפה אחד, תהיה נושאת את אושרם וכבודם של היהודים".

שיבת ציון – לפי החזון הציוני – היא עניין של צדק גלובלי, הסדר שכל אומה בעלת ערכים בסיסיים אמורה להסכים עליו כדי ליתן סוף סוף ליהודי קרקע בטוחה לבנות עליו בית לצמיתות.

כל עוד דיברנו שלום, כל עוד דיברנו בשפת הזכויות האנושיות, כל עוד רצינו להפוך את הניצחון בששת הימים למנוף להסדר – העולם הנאור היה איתנו. ברגע שהתחלנו בשיח דתי, בתביעת ריבונות מכוח היגד אלוקי – לא רק שאתגרנו את דתות האיסלאם והנצרות – אלא נכנסנו למסגרת שבה הטיעונים הדתיים מתנגשים עם תפישות יסוד של חירות ושוויון – גישות הרואות תמיד גם את האחר – ומחפשות צדק לכל ופשרה.

איש איננו אומר שעלינו לעצום עין מכוונות הפלשתינאים ומהסכנות המאוד אמיתיות שמסביבנו. שומה עלינו לעמוד על הנדרש שיבטיח קיומנו כמדינה אך זאת לצד השאיפה המתמדת לשלום ומדיניות המכבדת את האחר והנותנת לו סיכוי לחיי חירות וקידמה.

שומה עלינו לאפס את דרכנו מחדש. האיפוס הוא אל החזון הציוני שהוביל אותנו לעצמאות היהודים. גישה זו לא רק שתיצור אחדות גדולה יותר בעם אלא תבהיר מחדש ותאפשר הזדהות של דורשי הטוב והצדק האמיתיים בעמי המערב עם דרכנו.

ברוח זו מתייצב המרכז הבינתחומי לעסוק בהסברה בקמפוסים בארה"ב וזאת כדי לצאת ולהתגייס למערכה כנגד הקריאות לשלילת זכות קיומה של מדינת היהודים.