במדינת ישראל מתחולל היום מאבק אידאולוגי, העלול להשפיע על מהות המדינה ואפילו על יכולת שרידותה. ערכי הציונות נמצאים בעימות עם הדתיות המשיחית, השקפות חרדיות וחילונים אנטי-ציוניים. במקביל מתחולל הליך לא פחות כואב, העלול להביא לסופה של הזדהות של מרבית יהדות ארה"ב עם מדינת ישראל. מושג היהודי החילוני, בו עוסק ספרו של פרופ' אמנון רובינשטיין, הוא משמעותי למהות העימות הערכי בו אנו מצויים.
יציאת מצרים מהווה האירוע המכונן של העם היהודי. עשרת הדיברות הן ליבת המחוייבות וכיבוש הארץ איפשר קיום יהודי ריבוני או בשליטה פנימית במהלך של כ-1,300 שנה. הציונות חוללה את המפץ השני בחשיבותו בתולדות העם היהודי. כ-1,800 שנות גלות הסתיימו בשיבת ציון ועצמאות ישראל, שהוכרזה ביום ה' באייר תש"ח.
הציונות נולדה בהקשר של תקופת ההשכלה ותוך עימות עם היהדות החרדית. לצורך הדיון, ראוי לבחון את מקורותיה. בעקבות המהפכה הצרפתית, נפתחו השערים בפני היהודים להשתלבות בחברה האירופאית. רבים יצאו מהגיטאות והגיעו תוך תקופה קצרה יחסית לעמדות מובילות בעולם העסקים והמקצועות החופשיים. למהלך זה היו תוצאות לוואי קשים של המרת דת, התנערות מקיום מצוות והזדהות מוחלטת עם לאומים זרים. תגובת העולם החרדי היתה סגירת שורות. ההלכה הוקפאה, כל חידוש – במיוחד המקל את חומרת הישן – נתפש ככפירה, נוצר חיץ בין העולם החרדי ליוצאי הגיטו. מנגד, התפתחה אנטישמיות חדשה, רדיפות ודחיה של היהודים שהתקבלו על ידי חלק מהחברה הנוצרית. בתוך המציאות הזו היו רבים מרוכשי ההשכלה, שהמשיכו לראות עצמם כיהודים, אך כאלה שאינם מקבלים את שלטון הרבנים וחובת הציות למצוות הדת. חלק מיהדות מערב אירופה הגדירה עצמה ככת דתית, על משקל "גרמנים בני דת משה" ויצרה רפורמות דתיות. גישה הפוכה מתפתחת במזרח אירופה, הרואה בלאומיות היהודית את העיקר; הדגש מוסט מקיום חובת מצוות למימוש תחושת האחדות הלאומית.
הבסיס העיוני למהפך הזה, מסביר פרופ' רובינשטיין, מוצא ביטויו המוביל בכתיבת אחד העם. לתפישתו, תכליתה האחת של תורת משה הייתה תמיד "הצלחת כלל האומה בארץ נחלתה". הרגש הלאומי, מבוסס העבר והתרבות ההסטוריים, הוא הגורם לאחדות ומניע את הפרט לפעול למען הכלל היהודי. לתפישתו של אחד העם, אפשר "להיות יהודי לאומי מבלי להודות בדברים שהדת מחייבת להאמין בהם". הגלות גרמה לכך שאובייקט הלאומיות – ארץ ישראל – אבד וכן לא ניתן היה לממש אחדות ריבונית. הפיזור בין תרבויות ושפות שונות והלחצים האנושיים והכלכליים להשתלב באזור המחייה החדשים, עלולים היו לגרום לאומה לאבד את זהותה. כדי לשמר את הלאומיות בתנאים אלו, מסביר בנציון נתניהו בספרו "חמשת אבות הציונות", היה צורך "להפריד בין שני הביטי קיום, באופן שאחד נעשה קודש והשני חול. ואכן רק הענקתה של קדושה דתית לכל היסודות הלאומיים איפשרה את שימורם". כך הלשון העברית קיבלה מעמד של לשון קודש, המסגרת האתנית של העם נשמרה על-ידי איסור של נישואין עם מי שאינו יהודי, נשמרו מועדי ישראל הקשורים לעונות השנה בארץ ולאירועים הסטוריים, בין אם היו ניצחונות או אובדן ריבונות, ואף המולדת – ארץ ישראל עצמה – הפכה לערך מקודש, אידיאה המוקפת הילה דתית. מסכם בנציון נתניהו: "בעוד שבעבר הייתה הדת היהודית אחד ממרכיבי הזהות הלאומית של היהודים, הפכו במשך הזמן כל היסודות הלאומיים לחלק בלתי נפרד מן הדת. יותר מזה, הלאומיות היהודית נעשתה משורגת כל כך בדת היהודית עד כי השתיים היו לדבר אחד".
הקדושה שיוחסה לערכים הלאומיים שימרה את הזכרון אך הרחיקה את המעשה. בעיניי היהודים החילוניים, בעלי הזיקה הלאומית, קיום המצוות והתפילות לא היוו פתרון כשם שהמשך הקיום בתנאי הפזורה נראו כצעידה לקראת אסונות נוספים. אלימות באירופה נגד יהודים, עלילות דם והפוגרום באוקראינה, הידוע כ-"הסופות בנגב" בשנת 1881, המחישו את הבעיה.
פינסקר תאר את מצב האומה בזו הלשון: "רוח הרפאים של העם היהודי, המשולל אחדות או ארגון, החסר ארץ או קשרי אחדות אחרים, [וש]אינו חי עוד, אך עדיין מתהלך בין החיים". הרס המדינה היהודית, סבר פינסקר, השפיעה עמוקות על חשיבתם המדינית של היהודים, אך התנוונות הרוח הלאומית שבאה בעקבותיו היוותה סכנה חמורה עוד יותר. אם במשך כל התקופות של רדיפות וסבל לא ראו היהודים בבירור כיצד היו יכולים לקומם את לאומיותם, אירע הדבר מפני שהדחף לחירות וריבונות נחלש בתוכם או נעלם לגמרי.
האמנסיפציה הייתה מבוססת על תלות באומות אחרות, שבהן היהודים היו עתידים לקבל זכויות. פינסקר הפך רעיון זה, על פניו, לא אמנסיפציה אלא אוטואמנסיפציה. על היהודים לקחת גורלם בידיהם. פינסקר יצר אידאולוגיה לאומית. עם הבחרו, בשנת 1884, בועידת קטוביץ למנהיג "חיבת ציון", פעל לישוב הארץ תוך כדי קשר עם רוטשילד ופקידיו ופעל להרחבת התנועה בתפוצות העם היהודי. חשוב לציין שרבנים היו בין מייסדי "חיבת ציון" ולימים תנועת המזרחי היתה חלק מהמסע הציוני. מפעלו של פינסקר היווה רקע וסייע להרצל במסעו ההסטורי.
העדר יראת שמיים בקיום מצוות הדת אינו מבטל, לפי אחד העם, את הרגש הלאומי למסורת ההסטורית של היהדות וערכיה. הרצל, שניתן לכנותו יהודי חילוני, מגלה במשנתו הלאומית מיזוג בין ערכי הדמוקרטיה הליברלית עם רגישות למורשת המוסר היהודית ומחוייבות למועדי ישראל. לתפישתו של הרצל, כל יהודי, מאמין כאפיקורס, ראוי שיהיה חלק מהתנועה הציונית. הרבנים ראויים לכבוד ולתמיכה בפעילותם בבתי הכנסת, אך לא יהיו מעורבים בפעילות שלטונית. כנראה תחת השפעת נבואת אחרית הימים של ישעיהו, מתאר הרצל את הבית היפה במרכז ירושלים בו נפגשים נציגי מדינות העולם לדבר שלום. הרצל מתאר גם את מבנה "בית המקדש" שיקום בעיר העתיקה בירושלים, אם כי נשמעת ממנו זימרת נשים המתאימה יותר לבית כנסת רפורמי. דאגתו האנושית של הרצל לזקנים ולחסרי האמצעים, בספרו "מדינת היהודים", ייתכן ומושפעת אף היא ממוסר הנביאים. המדינה עצמה תפעל באופן דמוקרטי מתקדם, זכות הצבעה תהיה נתונה לנשים, הערבים יהיו אזרחים שווי זכויות, וערבי בשם רשיד ביי הוא דמות חשובה ברומן "אלטנוילנד". המדינה תישא בשורה של קידמה מדעית ותהיה חלק ממשפחת העמים. גדולתו של הרצל הייתה לא רק בחזונו ואסטרטגית מנהיגותו, אלא ברוח האמונה, אם תרצו, שהפיח בעם היהודי המוכה והגולה – ולבסוף גם קבע שהציונות היא משימה נמשכת לשלמות מוסרית.
ברוח זו גם ממשיך המפעל הציוני בראשיתו. בשנתון הממשלה תשי"ב קובע דוד בן-גוריון: "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים". והוא מוסיף: "מותר לנו לשאוף לקיים דברי הנביא 'ואחנך לברית עם לאור גויים'".
הכרזת העצמאות באה לממש את השליחות הלאומית והמוסרית של המדינה: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות ותשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". הכרזה נפלאה המחברת את תקוות הדורות לקיבוץ היהודים מהגלויות בארץ ישראל, ומורשת המוסר היהודי, כאמור בדברים (י', י"ז – י"ט): "כי ה' אלוהיכם… לא יישא פנים ולא ייקח שוחד; עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גֵר לתת לו לחם ושמלה; ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצריים".
יהודים לאומיים, חילוניים ודתיים הניעו את התנועה הציונית והם שהנהיגו את מלחמת הגבורה של לוחמי מלחמת השחרור. במפעל הציוני השתתפו מיליוני יהודים בעשיה ובתמיכה, במלחמות וביצירה, חילונים ודתיים מכל קצוות תבל. השואה הבהירה את ההכרח, האחדות הלאומית והאחריות האישית הניבו את הבלתי-יאומן – שיבת ציון לאחר 1,800 שנות גלות. לא היה זה מעשה שמיים, אלא רוח האדם, אותה רוח לאומית שעליה כתב אחד העם כי מימשה את חלום הדורות.
לרבים מאתנו ויכוח נוקב עם מנהיגות החרדים והדתיים המשיחיים. החרדים האשכנזים בגולה התנגדו לתנועה הציונית. המנהיגות הציונית ראתה אותם, כמובן, כחלק בלתי נפרד מכלל ישראל. המנהיגות החרדית החליטה להתבדל וכמו במקומות שונים במדינות הנוצריות, בנו לעצמם אוטונומיה, אם כי הפעם בהשתתפות משלם המיסים הישראלי. האוטונומיה מתבטאת בערים ובשכונות ייחודיות, מערכת חינוך עצמאית, שימוש נרחב בדין תורה תוך התייחסות לבתי המשפט הישראלים כערכאות גויים. ובדיעבד, זכות להימנע משירות צבאי וכל זאת תוך התבדלות תעסוקתית וחברתית. גם אם שיבת ציון לא באה מידי שמיים, עדיין אירע דבר נפלא לעם היהודי, כולל טובת המחנה החרדי, הנהנה מפריחת לימודי תורה בהיקף חסר תקדים בתולדות ישראל. מי שנהנה מכספי המדינה ותפקודה, לא יכול שלא לתרום את חלקו בהגנה עליה ובהשתלבות בשוק התעסוקה האזרחי. האלטרנטיבה היא הסתמכות גדולה יותר על הקופה הציבורית וג'ובים מכוח השלטון. הגיע הזמן שמנהיגות החרדים תכיר ממש במדינת ישראל ותשחרר את קהילה להיות, בדרכם, חלק מבני האומה. די בהנצחת הפיצול האשכנזי-ספרדי בעם, ומניעת יחס שוויוני כלפי נשים, ודי בראיית היהדות הרפורמית בארה"ב כאויב והוצאתם מכלל ישראל באמצעות השליטה ברבנות.
הדתיים המשיחיים, שמייצג אותם חה"כ בצלאל סמוטריץ', שר בישראל, קוראים בגלוי למדינת הלכה. משמעותה הראשונית של קריאה זו היא השתלטות האורטודוקסיה הקיצונית על כלל מערכת החינוך ובתי המשפט בישראל. קטעים שמושמעים מתוך שיעורים במכינות הצבאיות משקפים שנאה. שמעתי את הרב האחד המכנה את החילונים רשעים וקובע שאסור להתקרב אליהם. אותו רב אומר שהרעיון שאיש באמונתו יחיה – הוא משפט מטורף. רב בכיר אחר אומר שהאנשים שלא מאמינים ולא מקיימים תורה ומצוות מהווים סכין בגב האומה. אחר קובע שניתן לאכוף בכוח הדין קיום מצוות דתיות, ועמיתו מצהיר כי התורה היא החוקה של המדינה. יש הרואים בבן-גוריון גרוע מאנטיוכוס ואחרים יוצאים נגד שירות נשים בצבא. שר החינוך שלנו מסביר שהציונות עשתה את שלה, תנועת ההשכלה והאמנסיפציה הן תקלות הסטוריות, ומכאן יש להתכונן לביאת המשיח ולשם כך נדרשת חזרה בתשובה, אחרת הכל יהרס.
בקיצור, לא הודיעו לנו, כשיצאנו למלחמות ישראל והקרבנו את חיינו – אנחנו, בנינו ונכדינו, כי בסך הכל נלחמנו על תקן חמורו של משיח. נזכור שמחבורה זו, ולפי השב"כ, בהשראת רבנים קיצוניים, יצא רוצח ראש הממשלה יצחק רבין. היתה זו טרגדיה לאומית העולה על רצח גדליה בן אחיקם. אולם יום צום דתי לא נקבע ויש המברכים על התוצאה שכך הסכם אוסלו נבלם. נזכור גם כי מבית גידול זה יצאה המחתרת היהודית שהחזיקה בנשק והפעילה אותו על דעתה כנגד סטודנטים ונבחרי ציבור פלשתינאים. מקבוצה זו, ומתוך המחנה החרדי, יצא מהלך הדה-לגיטימציה של מערכת המשפט הישראלי. הנימוק הוא, כביכול, לאומי – המטרה, בסופו של דבר, להביא להדתה של המשפט בישראל. היש ספק שאם חבורת הדתיים-משיחיים תגדל, בהשפעתה יחול הקץ על אחדות העם.
תחיית עם ישראל בארצו באה במידה רבה הודות ליהודים הלאומים החילונים. הכרזת העצמאות, המסמך השני בחשיבותו בתולדות העם היהודי, לאחר עשר הדיברות, משקף את המסר הציוני של פלורליזם, חופש הדתות והחופש מדת, הבטחת השוויון והחתירה לצדק חברתי. הצעות חוק הלאום כללו הפניה לעקרונות הכרזת העצמאות, ובכך אישררו את ההכרזה. ברגע האחרון, לקראת ההצבעה בכנסת, נעלמה מנוסח חוק הלאום כל התייחסות להכרזה. חוק הלאום כחוק יסוד קיבל מעמד חוקתי ואילו הכרזת העצמאות נותרה ללא מעמד משפטי מחייב, מנושלת מתפקידה כאמנה החברתית ובסיס ההסכמה הלאומית והפכה למוצג משפטי מוזיאוני. נותרנו עם חוק יסוד שמאמץ בעיקר את החיצוניות הסמלית של המדינה ומתעלם ממהותה הערכית והמוסרית, והוא מונע למעשה פיקוח חוקתי שיפוטי על הפרה של עקרונות הכרזת העצמאות.
המפלגות החרדיות התנו את תמיכתם באישור חוק יסוד הלאום במחיקת התייחסות להכרזת העצמאות. מנהיגות החרדים הסתייגה תמיד מההכרזה בעיקר משום שאינה קובעת שמשטר ישראל יהיה מבוסס על חוקי התורה והחלת מצוותיה בכל שטחי החיים. מחיקת אזכור הכרזת העצמאות מהווה נצחון אדיר של תפישת העולם החרדית משום שבכך נמחק מהמדינה צביונה החופשי הליברלי והשוויוני. יתר על כן, בנוסח הסופי של החוק נוספה הקביעה, פרי הצעתו של חה"כ סמוטריץ', שהעם היהודי זכאי להגדיר את עצמו מבחינה דתית. בכך, נפתחה דרך עתידית לנוע לקראת מדינת הלכה.
בדברי היום, המשכתי את סיפורו של פרופ' אמנון רובינשטיין אודות היהודים החילונים, תוך התמקדות בסיפור הציוני שבו מילאו היהודים החילונים הלאומיים תפקיד מכונן. כיום אנחנו בפיתחה של מלחמת תרבות כשהמסמך המבטיח את המסר הציוני, שמכיר במהות המדינה הפלורליסטית, נוטרל למעשה…
ראוי לשאול כיצד הסכים ראש הממשלה להעברת חוק הלאום ללא אזכור עקרונות הכרזת העצמאות. ראש הממשלה ראה, כנראה, חשיבות בהעברת חוק הלאום בקולות הקואליציה בלבד. בדרך זו ניתן היה להופיע בבחירות כאשר הליכוד מייצג את המחנה הלאומי, בעוד שהשמאל הוא אנטי- לאומי. המהלך הזה צלח תקשורתית. האבסורד הוא, שהסכמה עם המחנה המתנגד לציונות, שהביאה לנטרול הכרזת העצמאות, הוצג כמהלך לאומי, ואילו התומכים בהכרזת העצמאות נתפשו כמתנגדים. מנהיגות אחראית היתה מנסה לגבש הסכמה רחבה מעבר לאינטרס הפוליטי הצר לצורך הגדרת מדינת הלאום, ואין ספק שנתניהו הבין את משמעות המהלך. לכן, היתה זו מניפולציה פוליטית צבועה.
היום אני קורא לחוקק חוק יסוד בן משפט אחד: הכרזת העצמאות מיום ה' באייר תש"ח היא חוק יסוד. הבה נצביע רק למפלגות המתחייבות להעביר חוק יסוד זה. אם נדרוש ונרצה, נמשיך להיות בני עם חופשי בארצנו.
—————–
לאחר זוועות העבדות במצרים, התקיים מעמד הר סיני ובו ניתנה הבשורה האנושית המדהימה מכל: עשרת הדיברות, על החיוב בחֵירות, בכבוד אנושי, דאגה למוסר, לגר ולזר. מתוך הברוטאליות של העבדות, שלכאורה היתה צריכה להשפיע על תפיסת העולם של הקבוצה הזאת, הנרדפת, נוצרה שליחות אנושית לעם ישראל ולאחר מכן לעולם כולו. הרגע המכונן השני בחשיבותו בהיסטוריה של העם היהודי היה הכרזת מדינת ישראל, ה' באייר תש"ח; רגע מופלא בתולדות העמים שלא היה כמותו, שיבת ציון לאחר אלפיים שנה וכינון מחדש של מדינת היהודים.
בזמן הכרזת העצמאות, היישוב היהודי היה במצוקה גדולה מאוד – התקפות מצפון של קאוקג'י וכוחותיו, אל-חוסייני בירושלים, סאלמה באזור המרכז, האחים המוסלמים בדרום, נפילת גוש עציון – ובתוך כל המצוקה הנוראה הזאת, החשש הגדול מעמידה של שארית הפליטה של העם היהודי, באה ההכרזה על קום מדינת היהודים והעליה היהודית והגנה עצמית, אבל יחד עם זאת, אל מול הרדיפות האתמול ומלחמת הדמים שנכפתה על שרידי העם היהודי, באה הקריאה, מתוך הכרזת העצמאות, לשלום ולשוויון בין כל האזרחים ללא הבדל דת, גזע ומין ולחופש דת ולתרבות.
לצפייה בנאום המלא:
