אוניברסיטת רייכמן

בתקופה האחרונה רבו תופעות של הטפה דיסאינטגרטיבית באקדמיה הישראלית. קבוצה מבין עמיתי תמכו במרי אזרחי של סרבנות שרות צבאי מעבר לקו הירוק וזאת בעת המלחמה על עצם הקיום. אחרים פיתחו תיאוריה לפיה פעולות הסיכול והפגיעה ברוצחי אזרחינו הם פשע בינלאומי ועשו מוניטין לעצמם בהרצאות מלומדות על כך בפורומים במדינות אירופה. מרצים באוניברסיטאות בארץ לא מסתפקים ביציאה נגד ההתנחלויות, אלא מתארים את ישראל כמדינת כיבוש לא דמוקרטית חסרת מעצורים, שמטרתה לגרש, להרעיב, להשפיל ולהתעמר באוכלוסיה פלשתינית. אחדים מהם קראו לחרם אקדמי על ישראל.

בחודש מאי 1994, לפני שמונה שנים בדיוק, נכנסו חבורה קטנה של פרופסורים למחנה צבאי הרוס לחלוטין בהרצליה. לא היו לנו מקורות כספיים אבל היתה לנו אמונה שהגיעה שעתה של אקדמיה אחרת. עזבנו משרות עם קביעות בטובות שבאוניברסיטאות בארץ ובחו"ל כדי לצאת לדרך רבת סיכונים. הכרזנו מראש שאין אנו מבקשים סיבסוד ציבורי של הועדה לתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה. לו היינו עושים זאת היינו לכל היותר מכללה שנדונה לבינוניות, שכן היו קובעים לנו את שכר המרצים, התקנים ובעיקר את הנושאים שבהם נהיה רשאים לעסוק. במסירות אין קץ בנינו כאן תשתית אנושית ופיזית שאיפשרה את קיום המוסד המיוחד הזה.

ידידים יקרים, במסגרת דיוני חבר הנאמנים אתמול, הסברתי מדוע יוצר המרכז הבינתחומי מהפיכה אקדמית בישראל. התנתקות של המוסד הזה מתמיכת התקצוב השוטף של המועצה להשכלה גבוהה – הקנתה לנו את החרות ליצור אקדמיה אחרת. מאידך, בחרנו שלא לפעול כגוף עסקי לשם רווח. החלטה זו, עם כל קשייה, מאפשרת לנו להקדיש את כל מאמצינו, נטו, לחינוך מנהיגות העתיד של מדינת ישראל ומחקר שיתמודד עם אתגרי החברה. המודל שאנו פועלים לפיו הוא מודל האקדמיה החוץ-תקציבית בארה"ב, כדוגמת הטובות שבאוניברסיטאות: הרווארד, סטנפורד, ייל, שיקאגו, קולומביה ופנסילבניה. הגם שאנו רחוקים מאוד מלהשתוות למוסדות אלה – אני בטוח שעוד בחיינו נגיע לשם.